שחר כשהגיע לשיעור הראשון מיד הביא התנגדויות, לא קורא, לא מסתכל עלי, בוכה כשמפסיד במשחק או אפילו כשרואה מצב שעשוי אולי להפסיד במשחק, ורוב תשובותיו לשאלותי- לא ולא ולא. אמא שלו הזהירה אותי מראש שיש לו התנגדויות…
אז נתתי לו לנצח. תמיד. זה מדהים עד כמה כשיש צורך לנצח, הילד לא רואה שנותנים לו לנצח. הוא פשוט נהנה. בזהירות הכנסתי למשחקים אלמנטים לימודיים- צלילים, צרופי צלילים, אחר כך מילים.
עכשיו כדי לשחק יש לקרוא…
ותוך כדי משברים ששחר עבר בלימוד כאשר הוא חישב וראה שהנה הוא כנרא עומד מול כשלון- דיברנו ושאלתי- זה כל כך רע להרגיש שאתה עומד לא להצליח? אולי זה שאתה חושש לא להצליח גורם לך להלחץ עוד יותר ואז באמת אתה לא מצליח?
או שאלתי- אולי להרגיש שלא הצלחתי זה לא כל כך נורא? מה אכפת לי… זה רק משחק…
ואולי שחר, כשאני מנצחת אותך פעם בהמון זמן… אולי תתן לי מחמאה, שיהיה לי טוב בלב… אתה יודע, חברים רוכשים כשעושים לאנשים טוב. ומחמאה זה עושה טוב.
אז אחרי עבודה של חצי שנה יחד, שחר נכנס היום כמו תמיד למרחב הלימודי שלנו, מהמהם כאריה. יש לו הימהומים כאלה… ועיניו החומות רושפות, פניו המסותתות והיפות בהבעה נחושה. התישב והראה לי שהביא עימו ספר לקרוא. הוא הלך לספריה ובחר ספר! הוא קורא מאד יפה עכשיו…. וכששיחקנו היום והעזתי לנצח אותו הזכרתי לו שאני אוהבת מחמאות והוא אמר- שיחקת טוב ענת… וכבר לפחות חודשיים שהוא לא בוכה מתסכול באמצע השיעור. ולא צועק. הוא כתב היום סיפור בשיעור וצחקנו יחד מכך שהסיפור היה באמת מצחיק ומתוחכם. כשצחקנו הוא הביט בי, עיניו היו מחייכות.
Commentaires