מבט של חיבור לבבות, לא כל יום חווים.
היום הצטרף אבא של הילה לשיעור. הוא לא מאד רצה להצטרף אבל הילה לפעמים מתקשה להתחיל, משתהה לפני הדלת, מתעלמת מפניה אליה ועוד. סוגי המנעות שונים. לוקח לילדה המתוקה זמן להניע ולבוא. אז הזמנתי אותה פנימה ונכנסתי להמתין, היא הגיעה וישבה ושיחקנו. ואז הצעתי שהיא תקרא והבובה שלה (שהיתה לידינו) תקשיב, ואף נשאל את הבובה שאלות בסיום הקריאה. הילה הגיבה בהתלהבות וקראה במדוייק סיפור קצר.
פתאום שמתי לב שהאבא הפסיק לעבוד על המחשב לידינו והוא אוחז בפניו עם שתי ידיו… הרגשתי שהוא מתרגש וניסיתי לא להציץ אליו כדי לא להביך… אבל אז הוא הסיר את הידיים שלו והסתכל עלי עמוק לתוך העיניים במבט שמזמן לא ראיתי:
מבט של שמחה ואסירות תודה… של הקלה והשתוממות פנימית… השבתי לו מבט שקט. בכל זאת קצת הייתי מובכת ומצד שני שמחה. שמחה בשימחה שלו על שהבת שלו כל כך התקדמה וקוראת נפלא, שהיא משתפת פעולה וגאה בעצמה.
זה היה רגע שאין לו הסבר עד הסוף, של רגש טהור, חיבור לבבות.
אני נושמת אחרת, מה אפשר לומר, רק תודה.
Comments