חווית כישלון – מה עושים איתה?

בורחת מזה , אבל הפעם לא. שיעור תנועה ואני לא מצליחה. לא מצליחה לטפס לגובה, להרים את עצמי לאן שאני רוצה ואז גם נפצעתי בקטנה. איך זה? אני שואלת את עצמי, בפעם שעברה הצלחתי יותר. ואז זרם התודעה מתחיל לזרוק לעברי- ״טוב, עכשיו זה עכשיו, מה הקשר לפעם שעברה? אני רוצה להצליח , אני לא מצליחה״, תחושה של כאב מתפשטת מהשרירים לכיוון בית החזה והבטן ומהמחשבות לכל מקום. אז עולה גם הפחד ותחושת עלבון צורבת

והנה היא במלא תפארתה- חווית כשלון.

אני מחזיקה בה ומתבוננת, מה זה הישות הזו? לוקחת צעד אחורה ולא מצמידה את החוויה אלי. זה מתפוגג מעט, כי אני רואה שהכשלון הוא לא אני, הוא פרשנות מסויימת שלי לסיטואציה של חוסר הצלחה למה שקבעתי לעצמי שאני רוצה.

אני לא חייבת לרצות בדיוק את זה, אני לא חייבת לרצות בדיוק לבצע באופן הזה, אפשר לשנות אסטרטגיה ואז התוצאה תשתנה. אפשר לחוות את חווית הכשלון אבל להבין שזה לא בהכרח רע.

והאם יש בכלל הבדל בין טוב לרע כפי שאני תופשת אותו כרגע? לפעמים מגיעים אלי ילדים ללמוד ואני רואה שאין להם כלים ואסטרטגיות להתמודד עם חווית כשלון נמשכת צורבת שיש להם בלימודים. והילד מזדהה לחלוטין עם ישות הכשלון וחווה את עצמו ככשלון, הוא והכשלון חוברים לאחד. הרבה עבודה ומודעות יש להפעיל עוד לפני שניגשים בכלל ללמידה כדי להפריד ולראות שאני והחוויה שונות הן. אז היום הקסם הוא שהתחברתי לרגע לחווית הכשלון והזדהתי איתה ואז התחלתי לפרק אותה ממני, לראות שרק במחשבות שלי יצרתי את החוויה הזו. טוב לחוות את זה כי לפעמים אני שוכחת איך זה מרגיש ואז ההתנגדת של הילד ללמוד הופכת להיות לי קשה. אני נדבקת במחלת ההזדהות ורק אם אני זוכרת לא לקחת על עצמי את הוירוס הזה אפשרי שאשחרר את הילד מההצמדות שלו לחווית הכשלון. השחרור הזה הוא אקט של אהבה ורק מתוך אהבה אפשר ללמוד.

אז ראשית אני משחררת וקוראת לאהבה לבוא… משם הכל אפשרי, אפילו הצלחה…